Poem: The Horizon

This one i wrote on July 2nd, 2009.

The standard disclaimers apply, the poem was originally written in Hebrew therefore the translation may lose or change some of the meanings, rhyming, wordplay, etc.

~ The Horizon ~

I found myself sitting before the horizon
Looking at that distant line
The border between a memory and a touch
A divider between my past and the dream.

I found myself for one moment content
for an instant gazing at it aloof
It – that cuts the imagination to broken shards of glass
The ever threatening wave that is reluctant to come.

As I sat there, I found a tree nearby
Old it was, barren limbs, leafs no longer growing
like me its gaze is full of wonder
but the tree is staying here and I’m already disappearing.

I found myself thinking about that disconcerting horizon
Does more life exist beyond its colors?
Is it covering an internal light, or rather,
Is it holding back the darkness from blanketing my world?

Does the horizon also have searching eyes?
Does it see my already fading footsteps?
For a moment it pleased me to sit here
but I’m rising to go, I’m already disappearing.

The original Hebrew version:

~ האופק ~

מצאתי עצמי יושב מול האופק
מביט אל אותו קו מרוחק
הגבול בין זכרון ובין נגיעה
חוצץ שעובר בין עברי והחלום.

מצאתי עצמי לרגע מרוצה
לרגע באדישות לעברו בוהה
הוא שחותך דמיון לזכוכית שבורה
הגל המאיים אך שלא מגיע.

בעודי יושב שם מצאתי לידי עץ
עץ זקן, ענפיו ריקים ועליו לא צומחים
כמוני הוא מסתכל לעבר האופק ומשתהה
אך הוא נשאר כאן ואני כבר נעלם.

מצאתי עצמי חושב על אותו אופק מתעתע
האם מעבר לצבעיו יישנם עוד חיים?
האם הוא מסתיר אור נצחי, או שמא,
מחזיק מבעד החושך לכסות עולמי?

האם גם לאופק עיניים מחפשות?
האם רואה את עקבותיי שכבר מטשטשות?
לרגע קט הישיבה נעמה לי
אך אני קם והולך, אני כבר נעלם.